פרשת 'מטות- מסעי'

זכרון המלחמה- זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

פרשת 'מטות- מסעי'

בערבות מואב לא רחוק מכנען במפגש בין ישראל למואבים (פרשת 'בלק') חוטא העם הן בחטא מיני חמור והן בחטא שבא בעקבותיו, עבודת האלילים לבעל פעור, האל של מואב:" וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר".

לאחר אירועים נוספים, בפרשת 'מטות' העם מצווה על ידי משה להילחם במדינים (או במואבים) כדי להעניש אותם על שהביאו את ישראל לחטאים החמורים האלה: " וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא".

העם מציית לציווי משה ויוצא למלחמה מאורגן למופת, מנצח את האוייב באופן יוצא מן הכלל, אוסף שבויים רבים ושלל רב. לאחר שיבת הלוחמים בסיום המלחמה מתבצעת חלוקה ייחודית של חלק נרחב מהשלל, הניתן לא רק ללוחמים בקרב, אלא לשאר העם ואף ללויים ולכהנים.

אך לעומת זאת, שלל הזהב הרב – התכשיטים, "כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז" - מיועד אך ורק לאהל מועד: "וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב... וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". (יש מפרשים שמהזהב נעשו כלי שרת שונים).

השאלה החשובה היא לשם איזו מטרה מוקדש הזהב הזה באהל מועד?

תשובה חלקית מובאית בהמשך הכתוב:

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָֹה". אך כלל לא ברור למה הכוונה והמקרא לא מפרש: מהו הזכרון ומהי תכליתו? מה צריך להזכיר לעם שלל הזהב מהמלחמה?

בגלל אי בהירות זו מובאות תשובות שונות לשאלות אלה, ונציג חלק מהן.

א. לפי פרשנות זו שלל הזהב מיועד לכפרה על

העם כולו, ודווקא על החטא שעשה שקדם למלחמה ואשר הניע אותה - עבודת האלילים. "לכפרת עון פעור"- כותב עובדיה ספורנו.

זאת אומרת שגם לאחר הנצחון הגדול על האוייב (שאיננו מהווה כפרה כלשהי) אין שוכחים סיבת היציאה למלחמה - חולשתו המהותית של העם. לפיכך יש צורך בהבנייה של זכרון מניעי המלחמה -החטא של העם- באוהל מועד. החטא יכופר רק בנתינה והקדשה חומרית למשכן אך לא יימחק ולא יישכח.

ב. תשובה אחרת המובאת היא ששלל הזהב הינו התשלום על הנדר שנדרו הלוחמים לגבי חישוב נכון וחלוקה הוגנת של השלל הרב לאחר המלחמה : "שנדרנו מלפני החשבון שנימנינו כדי שלא ישלוט בנו נגף" (רשב"ם). הנדר הינו לגבי החשש מכשלון בעקבות המלחמה.

ונדר זה חייב להיות ממומש באופן מעשי.

ג. אצל חז"ל מובא רעיון אחר, לפיו השלל המוקדש מטרתו לכפר על התנהגות לא הולמת בשעת המלחמה ובזמן תפיסת השלל. מדובר במחשבות יצר הרע של הלוחמים: "הרהור הלב". בכל מלחמה מתעורר היצר הרע אצל הלוחמים בתחומים שונים. במקרה זה היו אלה רק מחשבות, אבל הן מצביעות על פוטנציאל חטא העם במלחמה עצמה, ועד כמה היא יכולה לגרום לאיבוד ערכים.

ד. גישה אחרת טוענת ומסבירה שהזהב באוהל מועד הוא עדות להצלחה הגדולה של העם במלחמה: "למען ידעו הדורות הבאים עוצם ההצלחה שהגיעה בזאת המלחמה, שלא היה כמוה בשום מלחמה שסופרה בכתוב" (רלב"ג).

זאת לומר שהיתה זו מלחמה יוצאת דופן וחריגה בהצלחתה.

כך בעקבות זכרון זה, המלחמה תהיה מודל ומופת למלחמות אחרות.

זוהי הזכרה כי יש לצאת למלחמה באופן מוכן ומדוייק כמו במלחמה נדירה זו.

ה. תשובה אחרת לשאלת הזכרון מובאת על ידי אברבנאל, הטוען כי המטרה של הקדשת תכשיטי הזהב באוהל מהווה אזהרה חמורה לעם.

"להגיד שיזהרו מכאן והלאה כל שרי הפקודים שבהיות הולכים במלחמה לא ימנו את אנשיהם לגלגלותם". זוהי ביקורת חמורה על היומרה הגדולה והגאווה של המפקדים בספירת הלוחמים, עוד לפני שהמלחמה כלל החלה, זוהי מחאה על הצהרת בטחון יתר בעוצמת העם.

אנו רואים ששלל הזהב-התכשיטים- שנתפס במלחמה איננו מיועד לשימוש רגיל ולחלוקה חריגה בקרב העם על גופיו השונים, אלא נשמר ומוקדש כדי לשמש כמסר משמעותי לעם, שאמור להביא אותו לחשיבה מחדש על מעשיו במהלך המלחמה. יש להזכיר לעם את גבולות ההתנהגות הראויה בזמן מלחמה. בנוסף לכך המלחמה שהתרחשה מעוררת כבר לכתחילה את צורך בכפרה על העם. המקרא קובע ששום מלחמה -גם זו ההכרחית ביותר- איננה משחררת את העם מחשבון נפש מעמיק ומבניית מסגרת זכרון המכוון לעתיד.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".