'לפרק את האלימות' - פרשת 'ויחי'

'לפרק את האלימות' - פרשת 'ויחי'

הצוואה הרוחנית

על יעקב, ערב פטירתו בארץ מצרים, לברך את שנים עשר בניו (פרק מט) כשם שעשה אביו יצחק. הוא קורא לכל בניו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם...הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב ...". אל הבנים הוא פונה בנפרד, אך ביחד הם יוצרים אחדות משפחתית לאומית. יעקב למעשה מוסר לבניו צוואה רוחנית. אך למרבה הפליאה אין יעקב מברך את כל בניו, לאחדים מהם הוא מצמיד הגדרה עצמית כמו לדוגמה לדן, שיהיה לשבט דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". שלושה מבניו, ראובן, שמעון ולוי, הוא יגנה ויעניש קשות. נתמקד ביחסו לשמעון וללוי, ונסביר את כוונותיו של יעקב.

החזרה לאירוע החריג בארץ כנען

יעקב בדבריו חוזר אל עברו הרחוק, אל אירוע המופיע בפרק לד, והתרחש לפני שנים רבות בארץ כנען. כאשר יעקב חזר מגלותו בחרן, הוא החל להשתלב בסביבה הכנענית, אך שני בניו, שמעון ולוי ביצעו על דעתם טבח באוכלוסייה המקומית - החיווים, ובזזו את רכושם, בעקבות כך יעקב חש איום על מעמדו כמהגר חדש בארץ. הרקע למעשה הבנים הוא אונס אחותם דינה על ידי הכנעני שכם בן חמור, המשתייך לעם החיווי. שמעון ולוי מבקשים לעשות צדק עם אחותם דינה וכבוד משפחתם. הם באים בעורמה אל אנשי העיר של שכם, מנצלים את חולשת החיווים (לאחר שנתבעו לערוך מילה לבשרם כתנאי שקרי לחתונה) הורגים בהם,בוזזים ומחזירים את דינה לביתה. יעקב מזועזע, וכבר כשנודע לו על הטבח המפתיע בחיווים, הוא מגנה בחריפות את בניו על הפגיעה בו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ". הבנים לא מקבלים את תוכחתו של האב, מגיבים כנגדו ומצדיקים את מעשם.

הגינוי לכעס ולאלימות

במצרים על ערש דווי, יעקב אינו שוכח את האירוע הזה, הוא חתום בנפשו. בצוואתו הרוחנית לבניו מייחד יעקב קטע של שלושה פסוקים לשני האחים, שמעון ולוי אותם ,הוא מצרף כאחד, בעקבות התנהגותם באירוע רחוק זה. תחילה הוא מתאר את אופיים של השניים ככאלה שדרכם היא האלימות- חמס :" שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". הוא מבקש עוד להתרחק מהם בשל זאת ולא להיות מזוהה עימם כאביהם:" בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי". את הסיבה החמורה להסתייגותו העמוקה מהם הוא מביא בהמשך : "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". יעקב מאשים אותם במפורש ובאופן שונה מדבריו סמוך למקרה (פרק לד). כעת הוא מבקר חד משמעית את חרון אפם – כעסם. הכעס הבלתי נשלט של שמעון ולוי הוא זה שהביא לטבח המיותר של הכנענים בארץ כנען. הגינוי כלפיהם אינו תלוי עוד בסיכון שהם גרמו לו כמיעוט מהגר בכנען, אלא הוא ביטוי לשלילה מוחלטת של ההרג שעשו בניו. לא היה מקום לפעול בדרכם כך גם לכתחילה, בכל מקום ותנאי אחרים. את הגורם לפשעם הוא תולה באופיים, כאלה המתלהטים מהר, חמי מזג המגיבים מידית באופן קיצוני ואלים לנוכח הבעיה הניצבת מולם. הם כלל אינם מחפשים פתרונות מתונים. עבור יעקב מזג נפשי זה אינו ראוי ואינו מתאים למי שמשתייך לעם ישראל, ויש לפיכך להוקיעו ולהחריגו מהחברה הישראלית. תכונה זו מייצגת חוסר שליטה עצמי וחוסר איזון רגשי ומעשי. לכן יעקב מקלל באופן יוצא מהכלל את כעסם: " אָרוּר אַפָּם כִּי עָז". אכן, יש כעס לגיטימי ,אך כעסם הוא בלתי נשלט ואין לו שום הצדקה: "וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". נדגיש כי כמובן אין יעקב מקלל את שמעון ולוי, אלא שולל בחומרה רק את כעסם.

הפירוק

אך יעקב אינו מסתפק בגינוי ובשלילה המוחלטת של גישתם האלימה של בניו. את אי הסובלנות הרדיקלי שלהם הוא רוצה לבטל לגמרי, לעקור אותו ממורשת צאצאיו. לשם כך יעקב מצווה בצוואתו על תגובה חריפה למעשי בניו. הוא חותר לפרק את שני השבטים, שמעון ולוי: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כוונתו היא ששני שבטים אלה לא יוכלו להתקיים כיחידה עצמאית כשאר השבטים. על שני השבטים להתערב בתוך העם, ולהפך למיעוט הנקלט ומתערה בשבטים האחרים. לשמעון ולוי לא תהיה נחלה בארץ, הם יהיו תלויים בהנהגת השבטים אחרים. כך הם לא יהוו עוד איום, ולא יסכנו את החברה הישראלית במזג רוחם ובגישתם האלימה למציאות החיים בכנען. בלשון אחרת, יעקב מבקש לומר שלפאנטים ולקנאים אין מקום בחברה הישראלית.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"