דרך מבוא השמש - פרשת 'ראה'

דרך מבוא השמש - פרשת 'ראה'

בפרשה מדובר על ההנחיות לגבי הכניסה לארץ: "אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ", ומיד מובא הציווי לבסס ולקבוע מערכת התראה והזכרה לעם: "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל".

שני הרים בצפון מרכז הארץ, אחד מצפון לשכם, והשני מדרומה של העיר מסמלים את תוצאות הבחירה החופשית של כל אדם, הם מהווים ביטוי פיזי קונקרטי לעיקרון זה. הם אינם הרים מקודשים, ואין להם שום ייחודיות אחרת. שני הרים גבוהים אלה מייצגים את שתי אפשרויות ודרכי הקיום של האדם בארץ כנען. הקללה והברכה סמוכות זו לזו ומוצגות ביחד. ההר הדרומי, הר הברכה - הר גריזים, וההר הצפוני- הר עיבל הוא הר הקללה.

אלה ניצבים באופן בולט, להזכיר ולומר כי הברכה והקללה בעולם תלויות אך ורק באדם: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".

המעבר בין ברכה לקללה ולהיפך עשוי להתרחש בכל רגע.

ההרים כמקום גיאוגרפי מדוייק מסמנים את הזמינות והנגישות של שני ניגודים אלה, הברכה והקללה.

זו אינה תבנית הארץ ולא התוואי הגיאוגרפי המביאים לברכה ולקללה.

האדם הוא זה שבמעשיו שלו מביא על עצמו ברכה -הצלחה והכרה בטוב, או קללה- כישלון ואי יכולת נתינה. הארץ איננה מבורכת לכתחילה כהבטחת גן עדן, ואינה מקוללת כדברי המרגלים לעם, לאחר סיורם בארץ ("ארץ אוכלת יושביה").

המסתכל ומתבונן בשני ההרים האלה, או זה הנזכר ומדמיין אותם בעיני רוחו יידע כי הברכה והקללה נמצאות שם לפתחו, בהישג ידו.

החיים הטובים בארץ המובטחת מתקיימים על תנאי.

דרך מבוא השמש

מפתיע מאוד תיאור הדרך אל מקומם של שני ההרים, מצויינות חמש נקודות גיאוגרפיות! במסלול המוביל למקום שני ההרים:

"הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל

אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה".

בתלמוד(סוטה) מופיעות כמה דעות לגבי מיקום ההרים האלה.

דעה אחת רואה אותם כשני ההרים המפורסמים בתחומם של השומרונים (הכותים), הקיימים עד היום באיזור זה.

דעה אחרת מפתיעה של ר' אליעזר שוללת עמדה זו:

"אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים", והוא מציג חלופה מעניינת להרים אלה. לדידו מדובר רק ב'שתי גבשושיות'- היינו בני ישראל עשו שתי גבעות חול, וקראו להן הר גריזים והר עיבל. זהו אקט סמלי לחלוטין!

אין צורך במקומות ריאליים גיאוגרפיים, על עיקרון הברכה והקללה ניתן להצביע באופן מופשט יותר.

פירוש נוסף מובא לאזכורי הנקודות המובילות להרים,המדגיש כי ציוני דרך אלה באו כדי להקל על הנכנסים לארץ.

כניסת העם לארץ מצפונה, מתוארת במסלול זה לטובת העם:

" בדרך[סלולה] ילכו ולא בשדות !ביישוב ילכו ולא במדבר !

בערבה[מישור] ילכו לא בהרים !". עבור העם נבחר מסלול ההליכה הנוח ביותר!

הגיאוגרפיה והאתיקה

'כלי יקר' בפירושו בשיטת הרמז רואה בנקודות ציון גיאוגרפיות אלה רמז להוראות התנהגות אתית המכוונות לשלוש קבוצות שונות בעם.

האמירה בפסוק ללכת ב"דרך" מתייחסת לקבוצה הראשונה היא מורי ההוראה המלמדים ולומדים, אל להם לצאת מן הדרך, אלא עליהם להתרכז במסלולם העיוני ולא לפנות אל שולי הדרך המרחיקים מלימודם והם עבודות האדמה השונות: "מורי ההוראה בישראל להם אמר "בדרך, לכו ולא בשדות וכרמים".

קבוצה שנייה היא 'בעלי הבתים', אנשי העסקים, אלה מצווים לעסוק בישובו של עולם, לכן עליהם ללכת בישוב- בדרך 'הכנעני היושב'. עליהם לדאוג למצבו הכלכלי של שאר אוכלוסיית העם.

הקבוצה השלישית היא המנהיגים הפוליטיים והרוחניים, להם מיוחסת ההליכה בערבה- מישור. זהו ביטוי לאזהרה למנהיגים שלא יתנשאו מעל העם - "שלא ירום לבבם". עליהם להיות ישרים ופשוטים כערבה ולא מתיימרים כהרים וגבעות.

על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".