גורל ומוות - פרשת אחרי מות-קדושים'

גורל ומוות - פרשת 'אחרי מות-קדושים' הטלת גורלות על הכהן הגדול לכפר על עוונות ישראל, לשם כך הוא עורך טקס כפרה שבמהלכו הוא מתוודה: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". למטרה זו מובאים שני שעירים, והכהן מטיל גורלות במשכן. באמצעות הגורלות ייקבע כי שעיר אחד מבין השעירים המיועדים לכפרה יישלח לעזאזל ויובל למדבר, והשעיר השני יהיה לה' ויישחט במקדש : "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת: גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". גורל שני השעירים הוא למיתה. נדמה כי יש זיקה ייחודית בין גורל למיתה, והשניים נשזרים ביחד בפרשה. נדגיש כי המוות הוא נושא חשוב ומופיע כבר בשם הפרשה - 'אחרי מות', ומוזכר מספר פעמים בהקשר עבודת הכהן בקודש. כך לאחר הזכרת 'מות שני בני אהרן', מובאית אזהרה לכהן הגדול אביהם, המופיעה פעמיים: "ולא ימות". בפעם אחרת מדובר ב'איש עתי', זה הנושא את השעיר לעזאזל למדבר, ועל פי המדרש חייו שלו אף הם נגזרו. להלן נציג את ארבעת המקרים, ונראה כי היחס לגורל מוצג בכל אחד מהם באופן שונה. תחילה נביא הגדרה קצרה לגורל. הגורל אחת מהגדרות של 'יד הגורל' היא כאשר המוות מופיע מתוך תנאים בהם לאדם אין אפשרות להתגונן, כאשר המוות נכפה באופן בלתי צפוי, והסיכון והסיבתיות אינם ניתנים לחיזוי מדוייק. אירוע 'גורלי' מתרחש במקריות ובשרירותיות נסיבתית, ויש והוא נכרך בפער בין אי הידיעה לבין ידיעה אפשרית של העתיד. לפיכך ניתן להגדיר רמות שונות של אקראיות כביטוי של הגורל. נוסיף כי הטלת הגורלות עם שהיא מתירה מקום למקריות, היא נסיון לצמצם את מידת השרירות, והינה לפיכך ביטוי לקביעה שאיננה לגמרי אקראית (דוגמה אחרת במקרא להטלת גורלות היא חלוקת הנחלות לשבטים). גורל השעירים שני השעירים, האחד לעזאזל והשני לה', גורלם מוכר וידוע מראש. השעירים הם חלק מתכנית הכפרה על חטאי העם, הם כביכול נושאים איתם את עוונות העם מהם יש להיפטר: "וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר". כך השעירים, כבעלי חיים השייכים למערכת הטבע, דינם נחרץ כפופים לגורל ואקראיות. (אף כי הצורך בהטלת גורל מצביע על החריגה מן המקריות המוחלטת, כי אין הכהן היה מחליט 'סתמית' איזה מבין השעירים יישלח למדבר). מות נדב ואביהו בני אהרן מותם של בני אהרן נדב ואביהו מתואר כמה פרקים לעיל: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָֹה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ...." מות בני אהרון קשור יותר למקריות מאשר לגורל כתוב מראש. מותם אינו מוכתב מראש באופן שרירותי ('מכתוב') כמו ביחס לשעירים, אלא מובאת סיבה מפורטת למותם: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֵשׁ זָרָה...וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָֹה". במובן מסויים מות בני אהרון ,נדב ואביהו, נובע כתוצאה מתאונה. חל שיבוש במהלך עבודתם בקודש שהביא למותם. הם נכנסו למרחב הקודש בזמן המותר באירוע חנוכת המשכן. אך מתוך התלהבות יתרה ומוגזמת של 'צעירים', הם הקריבו אש נוספת על המזבח, 'אש זרה'. לא היתה להם כל כוונת חטא ועבירה. לפי המקרא הם לא חשבו ולא ידעו כי הם עומדים בפני סכנת חיים, ושיש במעשיהם מן החטא. מות הכהן הגדול על הכהן חל האיסור להיכנס בכל זמן שירצה אל קודש הקודשים:"אל יבוא בכל עת...". אם יחרוג מכך הוא ימות : "ולא ימות" ( רש"י: שאם בא הוא מת). אזהרה זו מופיעה בעקבות מות בני אהרון, כדי למנוע התנהגות דומה של הכהן הגדול -אביהם ובלשונו של רש"י :"שלא ימות כדרך שמתו בניו." החשש שהוא ייכנס ללא הגבלה ומידה לקודש הקודשים. (יש בכך גם כדי למנוע חילול הקודש). ההתרעה בפני הכהן היא כדי שלא ינצל את מעמדו הייחודי בעבודתו. הכהן עלול לבוא במקרה, מבלי להתכוון, או אם מתוך כוונה כדי להינות מן הקודש מתוך תחושת פריבליגיה של הקרוב ומשגיח על הקודש . בכך מבקש המקרא לומר כי מעתה מותו של הכהן לא יהיה יד הגורל, או המקרה כמות שני בניו, אלא מותו יהיה תגובה ברורה לחוק ידוע ומוכר. אם הכהן יתעלם ממנו הוא ימות מיד. כך אין זה עוד מצב שנסיבותיו אינן גלויות, והמתפרש בדיעבד רק לאחר המעשה כמקרה בניו. 'איש עתי' האדם המביא את השעיר שישלח לעזאזל, למדבר נקרא 'איש עתי': "וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה". כינוי ייחודי הזה מעורר שאלות רבות (האם הוא כהן, חכם או אחד האדם מישראל?). בדרך כלל הוא מתפרש ככינוי לאיש שזומן לתפקידו מראש, בעוד מועד. אך במדרש אותו מביא פרשן המקרא 'חזקוני' (חי במאה ה-13 בצרפת) מופיע הסבר אחר ומעניין. האיש העתי הוא זה : " שהגיע זמנו ועתו למות תוך אותה שנה". זהו אדם שנגזר עליו למות ועתידו וסופו ידועים כמי שאמור לסיים את חייו כבר במהלך השנה הקרובה. הוא זה שיוביל את השעיר לעזאזל למיתה במדבר .ייתכן גם שהוא נכון לעשות זאת משום שתודעת המוות שלו חדה יותר. בכך יש ביטוי למיתון המקריות בכפרת השעיר המשתלח, כי ה'איש העתי' כבר 'נוגע' ב'עולם המוות'. בוחרים בו לפי נתונים מוקדמים המעידים על התאמתו לתפקיד שאיננה מקרית, אלא נובעת מידיעה ברורה לגבי עתידו. כך אין מסתכנים לצרף מישהו אחר בעבודה זו, לומר כי לא כל אדם מתאים לתפקיד זה של כפרה. לבסוף נאמר שההתורה במיוחד, מבקשת להתרחק ככל שניתן מגורל ומקריות. היא שואפת באופן מודגש להימנע ממוות אקראי, הנובע מגורל עיוור המכתיב את חיי האדם. הגורל כרוך פה במאפיינים שליליים שאינם רצויים (כשעירים המסמלים את חטאי העם). לפי התורה נראה כי רק על בעלי חיים מוטל הגורל העיוור, ולא על בני אדם. כך בדברי רבי יצחק לוי מברדיטשב (מאה ה-18): "ונמצא עולם הטבע נקרא 'עולם הגורל'". כמו עצם הטלת גורל מעיד על יציאה מתחום השליטה, שאותו מציין ומסמן מרחב הקודש. במרחב זה פועלים לפי קטגוריות שונות מאלה של הטבע. זאת לומר כי המקריות או ההסתברות האקראית הן כבר אצבע של יד המוות השלוחה. הגבלת המקריות והנסיבתיות השרירותית היא ממהותו של המקדש. העבודה בקודש מעידה דווקא על חוקיות וסדר שעניינם יותר מכל הוא שמירה והגנה על חיי האדם, והחוק בקיומו מאופיין בהבטחה מלאה לחיים.

יואב לוי

על המחבר יואב לוי:

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".