ביטחון עצמי מופרז והחורבן - 'פרשת דברים'

ביטחון עצמי מופרז והחורבן - 'פרשת דברים'

"אינני בקרבכם"

על סף הכניסה לארץ, בערבות מואב, משה מזכיר לעם את פרשות חייו הקודמות מיציאת מצרים עד הנה. הוא מעלה מחדש את האירוע המפורסם והטראגי של המרגלים שנשלחו לכנען, ודבריהם אל העם שחטא אף הוא מאחר שהאמין לדיבתם על הארץ ( הסיפור בפירוט מופיע בספר במדבר יג-יד).

העם, מוחה נגד העלייה לארץ כנען ומבקש לחזור למצרים.

לאחר שמשה מבקר קשות את העם, מנסה העם לתקן את חטאו.

הוא מזדרז לכפר על פשעו ופועל מיידית: "חָטָאנוּ לַיהוָה אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ" העם מחליט לעלות מיד למלחמה נגד אויביו הכנעני והעמלקי ('אקטינג אאוט').

זהו ניסיון פתאטי הנובע מהתנהגות גחמנית חסרת מודעות.

היוזמה הספונטנית הזו איננה באה בעיתוי הנכון.

משה מבקש מהעם להימנע מלפעול כך.

אולם העם כל כך בטוח בעצמו, כמי שמשוכנע שאלהים איתו לאחר שהודה על חטאו, וילווה אותו גם במלחמה זו, כפרת פשעו.

כנגד עמדת העם מדגיש משה כי אלהים ('השכינה') איננו איתו ומזהיר:

" לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם".

אך העם איננו מסוגל לשמוע דברים אלה. הוא כבר יוצא לפעולה, אין הוא יכול לתפוס שצעד זה איננו ראוי, וכי אלהים דווקא לא ילווה אותו, למרות כוונותיו הטובות, ולכן הוא מובס במלחמה.

אטימות דומה לזו מתאר נביא החורבן ירמיהו, כאשר הוא מדבר אל העם הנמצא בירושלים ברחבת המקדש, שנים ספורות לפני חורבן הבית.

הנביא והעם הבוטח בעצמו ובמקום – היכל ה'

הנביא ירמיהו החל לנבא בסוף המאה השביעית לפני הספירה.

הוא מותח ביקורת נוקבת נגד תושבי יהודה, הוא יוצא נגד בטחונם הלא מוגבל בעצמם ובייחוסם חוסן נצחי לבית המקדש.

בשלב מתקדם יותר הוא מנבא על חורבן בית המקדש בירושלים.

גם תושבי יהודה, כמו דור המדבר, חושבים ובטוחים שאלהים איתם בכל מקום ובכל תנאי. לטעם התושבים הכל נסלח להם, רק אם יקריבו קורבן או יתפללו במקדש. ביטחון יתר זה, דוחה ירמיהו נחרצות. עמדתו היא שהעם חי לפי נורמות אתיות שבדה לעצמו, לפיהן התנהגות עושקת ודורסנית

כלפי החלשים מוצדקת, כמו היתה כתובה בחוקת המדינה.

אין הם חשים אשמים בשום אופן.

הנביא פונה לעם ואומר, כמשה לדור המדבר, כי אלהים כלל איננו בקרבם.

האל אינו יכול לשכון במקדש נוכח השבר המוסרי העמוק של העם.

אך גם פה העם איננו מסוגל לשמוע את דברי הנביא, הוא דבק באמונתו המוצקה לפיה אלהים לא יביא להחרבת מקדשו המגן לעולם על העם.

מובאים דבריו המפורסמים של העם כנגד דברי הנביא:

"היכל ה', היכל ה' היכל ה'".

העם מאמין כי המקדש הקיים כמה מאות שנים, מאחר שלא נחרב על ידי ממלכת אשור (שהרסה את ממלכת שומרון), לכן לא ייחרב על ידי האימפריה הבבלית המופיעה בכל כוחה באותה תקופה.

דברי הנביא כי האל ישכון בקרבם, שמו יהיה נוכח במקדש רק בתנאי שיחדלו מלעשוק את החלשים בחברה, נופלים על אוזניים ערלות. העם תוקף בחזרה את הנביא על דבריו ורוצה להרגו.

העם איננו מעוניין בשום ביקורת, כמי ששבוי בתפיסה נרקסיסטית, וממשיך להתייחס למקדש כמקום מקלט בטוח, וכפטיש (FETISH ).

לבסופו של דבר, חלוק גדול מהעם ייגלה לבבל ובית המקדש הראשון ייחרב, מה שיתפרש כי אלהים נטש את העם ואת הארץ.

הנס שלא קרה

במקרה נוסף של יתר בטחון עצמי מדובר באמונת הקנאים היהודיים בזמן המרד הגדול בתקופת הבית השני בין השנים 60 ל-70 לספירה.

למורדים נגד שלטון האימפריה הרומאית בארץ ישראל, היו סיבות טובות בהחלט לפעול למען עצמאות העם, אך הם לא ידעו היכן ומתי לעצור את ההתגרות החריגה והנועזת הזאת נגד הרומאים.

בסמוך מאוד לנפילת ירושלים ובית המקדש, הם לא חדלו מלצפות לישועה נסית שתחלץ אותם מהמצב הקשה אליו הגיעו, ושאלהים יפעל לטובתם בדרך לא ידועה.

בטחונם היה כי אלהים לא יאפשר שוב את חורבן הבית, אחרי מאות שנים שהוא עומד בתפארתו על הר הבית. 'ירושלים לא תיפול שנית' היתה סיסמתם.

בניינו המרהיב של הורדוס לא ייתכן ויפול בידי הרומאים שונאיהם, כך חשבו.

הקנאים אף הם סמכו על עצמם, על יכולת העמידה הצבאית, על קדושת המקדש הנצחית, ודמיינו בליבם שאלהים יופיע בדרכו ויגונן על מקדשו גם ברגע האחרון. הם התעלמו לחלוטין מהקולות שונים בעם שהזכירו להם שהמקדש והעיר אינם בלתי פגיעים ואין להם 'חסינות נצחית'. אלה שהביעו דעה אחרת מדעתם נחשבו בוגדים.

הנס אליו ציפו לא התרחש. אלהים לא הושיע אותם.

בשנת שבעים נחרב הבית על ידי הרומאים.

על המחבר: "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".