אחדות ושונות - פרשת 'ויחי'

אחדות ושונות - פרשת 'ויחי'

הברכה והפיזור

לפני מותו, לאחר שהות של מספר שנים במצרים, יעקב מברך את ילדיו כולם, הנמצאים איתו במצרים. הוא מתחיל בבכור ראובן ומסיים באחרון בנימין.

המקרא חוזר פעמיים על קריאתו של יעקב לבניו לבוא לשמוע את ברכתו ( "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו"), תחילה הוא אומר: 'הֵאָסְפוּ' ואחר כך 'הִקָּבְצוּ'.

כפילות זו של קריאתו, היאספות וקיבוץ, מצביעה על כך שהשבטים היו מפוזרים.

עמדה זאת מבוטאת באופן בהיר במדרש :"מכאן שהיו מפוזרין וירד מלאך וכינסן".

אין האחים באים מאליהם, יש צורך במלאך או ברוח הקודש של יעקב כדי לאספם. מצבם הטבעי היותם חיים בנפרד ובפיזור. כך כבר במצרים, שהותם מחוץ לארץ כנען כמיעוט נבדל איננו הופך את השבטים לציבור המאורגן כחטיבה אחת המרוכזת במקום אחד.

כמו כל שבט בגלות מצרים מעוניין לדאוג לענייניו, למשפחתו, ולעתידו וחי באופן עצמאי את גורלו.

ברכה ואחדות

נתינת הברכה אל השבטים תלויה בכך שכולם יתאספו יחד.

ההיאספות העם היא המאפשרת את הברכה לכל אחד.

ומאידך כאן רק סמכות האב מביאה לאחדות או לקיבוץ זמניים.

אכן אחוות האחים או אחדותם עומדת בסכנה לאחר מות האב.

כאשר הם חוששים שאחיהם יוסף יעניש אותם.

באופן דומה בסוף ספר דברים, משה לפני מותו מברך את העם על שבטיו.

ואף הוא קורא לשבטים להיאסף יחדיו כדי להתברך: "בְּהִתְאַסֵּף ...יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

כך האב או משה הוא זה היוצר את האחדות למשך זמן זה.

זאת בדומה לקבורת האב אברהם המאחדת את האחים ישמעאל ויצחק, וקבורת האב יצחק המצרפת יחדיו את בניו יעקב ועשיו.

שונו‏‎‏‎ת

הברכות עוסקות דווקא בייחודיות כל שבט ולא במשותף ביניהם.

"אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם".

כל אח-שבט מקבל ברכה נפרדת המעידה על גורלו שלו אופיו ותכונותיו, והוא בא לשמוע ולקבל את אשר "מגיע" לו.

נדגיש כי המקרא בדרך זו מכיר במאפייניו השונים של כל שבט ושבט.

לכל אחד זהות ותכונות נבדלות. השונות ביניהם היא ערך מרכזי. ריבוי הפנים הוא מקור ייחודיותו וכוחו של העם.

הכללה והכרה

בדברי יעקב על בנו דן נאמר באופן יוצא דופן : "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל".

ההשוואה התמוהה של דן לשאר השבטים מעידה על כך כי שבט דן הצטרף לשבטי ישראל בשלב מאוחר יותר, ולא השתייך לעם מתחילת דרכו.

(יש הקושרים אותו אל ה'דנאים' שמקורם פיניקי).

המדרש מדגיש את קליטתו של שבט 'דן' בעם, כמי שהוכר כשאר האחים ללא כל הבדל. דן הופך אף ליותר מכך, ל'מיוחד שבשבטים'.

סולידריות ואחריות

רוב הברכות הן תיאור תכונות השבט עצמו ואינן כוללות את יחסו אל כלל העם.

אך המדרש דווקא מבקש לבטא את הסולידריות בין השבטים השונים.

לדוגמה, על שבט גד נאמר : "גד גדוד יגודנו". ובמדרש כתוב:

" בשעה שהיו ישראל מכבשין ומחלקין את הארץ היה שבט ראובן וגד עמהן".

כך מפרש המדרש כי שבט גד השתתף גם הוא במלחמה בזמן הכניסה לארץ ישראל. גד לא נשאר לחיות בנחלה שהוענקה לו עם שבט ראובן מזרחה מעבר לירדן.

שיתוף בסמלים

המדרש יוצר גם קירוב אחר בין השבטים.

הוא מפרש שסמלי השבטים נחלקים בין מספר שבטים, ואינם שמורים לשבט אחד.

לדוגמה, האריה הרי ידוע מוכר כסמלו של יהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה".

אך המדרש מדגיש כי האריה מסמל גם את שבט דן, כפי שכך מופיע בספר דברים :

"דן גור אריה". באופן זה המדרש יוצר זיקה וקרבה בין השבטים ומצמצם מימד ייחודי אחד, ומשתף דווקא את תכונותיהם.

חלוקת העבודה

חלוקת העבודה והזכויות בעם ידועה מהמדרש המפורסם על שני השבטים יששכר וזבולון. כאשר האחד לומד בבית המדרש והשני יוצא ועובד.

זבולון הוא העובד :"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ", ולעומתו יששכר הוא הלומד: "וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ"(דברים לג).

שני השבטים כותבים כעין חוזה ביניהם, הקובע מחד שזבולון יפרנס את יששכר, ומאידך יששכר משתף את אחיו בזכותו ללמוד.

היחד

משה המברך את השבטים בספר דברים, הוא פונה אל העם בביטוי :

'יחד שבטי ישראל' , ובזאת מודגשת חשיבות ה'יחד' של העם.

'יחד' שהוא אידאל אליו יש לשאוף מחדש כל פעם.

הקריאה לאחדות בולטת באופן מיוחד כאשר משה מסיים את דבריו על שבטי העם, ומציינם כיחידה אחת מוערכת ומבורכת : "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל'.

החברה הישראלית גם היא מורכבת מ'שבטים', יחידות זֶהוּת עצמאיות.

קבוצות אתניות נפרדות, קבוצות דתיות פנים יהודיות וגם חוץ יהודיות, רבדים כלכליים מעמדיים, מגזרים תרבותיים, וכמובן גם פוליטיים.

החברה איננה כלל מאוחדת, וחסרה את הלכידות האידאלית שהמקרא מציע.

נדמה כי 'היחד' מתקיים רק ברגעי משבר חריגים, ברגעי הצלחה יוצאת מן הכלל, או בנקודות זמן ידועות של זכרון משותף.

נאמר כי יש תחושה עתה המצביעה אף על כיוון אחר, נדמה שהרצח הפוליטי או דתי הבא הוא אך עניין של זמן ועומד על הפרק.

יש רגעים שניתן לדמיין כי 'מלחמת אחים' בפתח, ושהמדרון הפוליטי תלול ועלול להביא להחרפה נוספת של היחסים בתוך החברה.

המפלגות, המוחקות את זהותן, משנות צבע ומחליפות עור, אינן מגיעות לכל הבנה ביניהן. המפלגתיות, שהיתה קיימת מאז ומעולם, בוטה יותר בחריגותה, ונוטה לפרוץ את המסגרת הדמוקרטית.

לעיתים ניתן לחשוב כי גם מערכת בחירות שלישית, לא תוביל לפשרה ולגישור, ויש כבר אומרים שיש לצפות ולהתכונן למערכת בחירות רביעית.

מנגד, נשמעת הטענה כי רגעים קשים אלו הכרחיים, כדי לעבור מסע בירור פנימי נוקב, שיגדיר מחדש את מערכת היחסים הפנימית בין כל 'שבטי החברה'.

בתוך כך ייחשף הפסיפס העשיר, ומורכבותו תביא לביטוי אותנטי יותר של הזהויות השונות. אך בכך אין כל הצגת פתרון לבעייה.

היכולת למצוא את החוט המחבר והמגשר אבד במידת מה לחברה הישראלית.

קשה לדעת מה או מי יכולים לקרב מעט יותר את המגזרים והפלגים בחברה הישראלית כפי 'כינוס השבטים' במקרא.

יש הטוענים כי אתגר זה חסר כל סיכוי לכתחילה, ויש להסתפק ב'קיום מינימלי' זה לצד זה, ולפיכך יש להסתפק באיומי חוץ רגעיים המשפיעים באופן חולף על הלכידות הסמלית של החברה. אך אנו סוברים כי יש צורך ביוזמה לקריאה להתעלות מעל ההבדלים, מבלי לוותר עליהם כמובן, כדי ליצור תשתית רקמתית

ומכנה משותף מחודשים. יש לחפש דרך, שתאפשר לעבד או לחדש את ה'אמנה 'חברתית'. זאת כדי למעט את המתחים הפנימיים והשנאה היצרית הגועשת.

אף אם זה יוביל רק ל'מודוס ויוונדי' משופר.

במדינת ישראל כיום אין דמות ציבורית שמוכנה לומר 'היקבצו כולם ושמעו'.

חסרה סמכות שתכיר בכל הקבוצות ורבדי החברה הישראלית, כפי שמוצג במקרא הרואה במגוון ובשונות ערכים לפיהם לכל שבט תרומה ייחודית משל עצמו.

משה פונה בברכתו לשבטים גם למנהיגי השבטים - "רָאשֵׁי עָם ", ויש מפרשים המעמידים את האחריות ל'יחד', על מנהיגי הקבוצות השונות, שעליהם דווקא להביא ליצירת מסגרת רחבה יותר של אחדות העם על 'שבטיו השונים'.

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב ".