אביך חטא - הפטרת פרשת 'ויקרא'

אביך חטאה - פטרת פרשת 'ויקרא'

העם המייגע

הנביא ישעיהו (השני) בהפטרת הפרשה (פרקים מג-מד) מזכיר לעם את חטאיו החוזרים והנשנים:"אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ ...הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ". דברי ישעיהו נקשרים לפרשת 'ויקרא', בין היתר מאחר והנושא המשותף בשני המקורות הוא החטא והכפרה. הנביא, מתוקף תפקידו, מזכיר לעם כולו את חטאיו הנשכחים (חטא יכול להתפרש גם כפגיעה בעצמי או באחר). העם מזלזל ומזניח את חובותיו, מתוך איזהו שהיא קלות ראש. מדובר בהתנהגות מייגעת, העם לא מתאמץ בכלל לעשות את הטוב והנכון." כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" חוזר ואומר הנביא, ורש"י מפרש:" נלאיתם מהר בעבודתי". העם למעשה עייף מלעשות את אשר הוא נדרש, ואפילו לא מנסה כלל. בהמשך דבריו, הנביא מבקש להניע את העם להכיר בחטאיו ולבחור בדרך אחרת.

ההכחשה

בתחילת דבריו, הנביא ישעיהו מדגיש את ההכחשה של העם ואת אי יכולתו לראות את חטאיו. העם מתייחס כמובן מאליו למצבו המועדף כעם נבחר:

" עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי". בעקבות כך העם חש ותופס שניתנה לו הרשות לעשות כרצונו החופשי. בתוכחתו כלפי העם "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב", מתכוון הנביא כי לעם אין שום תודעת חטא. הוא אינו בודק ובוחן עצמו, וחי בהכחשה והתעלמות ממעשיו בעבר ובהווה. אין לו בקשת תובנה על מצבו המוסרי. הוא לא מכיר בעובדת היותו מייגע וחוטא באופן מתמשך.

ההזמנה למשפט

בשלב הבא הנביא מזמין את העם למשפט מדומה:"הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד ".

עריכת המשפט לעם מול האל מעידה על נתינת האפשרות לעם -שאינו מסוגל להודות מעצמו - לטעון טעוניו באופן משפטי. זהו הפתח להוכיח את צדקתו לגבי חטאיו. יותר מכך, למעשה המשפט הוא המבוא והתנאי לעשיית הצדק ."סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק" – הנביא, כפי שאומר מלבי"ם, רוצה שהעם יצדק בהליך המשפטי היינו יזכה במשפט. "ספר" משמעו דבר חופשי על עצמך ומעשיך. עצם הדיבור מעורר את הציפייה שהעם יצליח בעומדו במשפט. הווידוי וההכרה בחטא הנובעים מהדיבור, זה כל מה שצריך לעשות, אומר הנביא. בדבריו עקרון העדות נקשר אף הוא למשפט :

"וְאַתֶּם עֵדַי". היות עד מובנו הציווי וההכרח לחוטא להעיד על עצמו. העדות מעצבת ומבנה את המצב המשפטי. זוהי התביעה לאמירת האמת העומדת בזיקה מובהקת לעשיית הצדק. היכולת להעיד בכנות על חטא מביאה ליכולת להעיד גם על אמיתת האל.

הנכונות לסלוח

הנביא מוסיף ומצביע על כך כי קיימת כבר נכונות לסלוח לכל החוטאים מחוץ להליך המשפטי. כך אומר הנביא :"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ". המחילה לחוטאים נתונה מראש! לאדם יש כבר אשראי קודם כדי לכסות את חטאיו. הוא נולד לתוך מציאות שבה לסליחה ולכפרה מעמד קבוע ומיוחד, בדומה לעיקרון התשובה. אלה מצויים לכתחילה ומזומנים לשימוש. בנוסף לכך, עוד יותר מהסליחה עצמה, מובעת הנכונות לשכוח את חטאי העבר: "וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר". החטא גם יישכח, לאחר שאתה תכיר בו ותזכיר אותו.

חטא האבות

באופן מפתיע לחלוטין מזכיר הנביא את האב הראשון של העם, אבל מדובר דווקא על חטא האבות: "אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא". בדרך כלל במקרא נזכרים אבות האומה כמו אברהם, יצחק ויעקב כמי שיכולים להגן על זכות העם. אלה דמויות מופת המעוררות זכרון חשוב של המורשה ההסטורית של העם. האבות הם מודל התנהגות מושלם המחזק את העם, הנזכר במוצאו המיוחס. נפרש כאן באופן דומה, הזכרת חטאי האבות מבטאת תמיכה ועידוד לעם (אף שדברים אלה יכולים להיחשב גם כאיום או אזהרה). המבט אל העבר הרחוק, בא דווקא כדי לחזק את החוטא, לעוררו למחשבה ולהבנה שגם האבות חטאו, אך נשארו במעמדם הייחודי. לכן אין להתבייש או להכחיש את החטא. עוד יש ללמוד מדרכם שלאחר שחטאו, הודו בחטאם, לא הסתתרו או התעלמו, הם תיקנו ועשו תשובה שלמה. יש המפרשים כאן כי טבע האדם לחטוא, כמו אדם הראשון (האב הראשון), ואין לנו מנוס אלא להכיר בטבענו זה. כך כל דור חוטא, ולכל דור היכולת לכפר על פגמיו ולתקנם. פירוש אחר מדגיש כי האבות ראו עצמם תמיד חוטאים, מכל מקום. בזאת היתה מעלתם, הם תמיד חיטטו וחיפשו את העוולה שעשו. העיקרון הנובע מכך הוא שהאדם צריך להחזיק את עצמו כמי שמסוגל לחטוא בכל רגע.

דיון זה של הנביא במצבו הרוחני והמוסרי של העם מצביע על כך שכדי להשתחרר מהחטא או מהטעות האנושית אין בהכרח צורך בקורבנות, כמו שמצויין בפרשת 'ויקרא'. המודעות העצמית, הכנות, החיפוש אחרי היושרה והאמת, והיכולת להודות ולהתוודות מביאים לסליחה מלאה.

כל קשר בין מה שנכתב לבין מה שמתרחש היום במדינת ישראל מבחינה משפטית ומוסרית הוא מקרי לחלוטין.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"