'הרי אתה מקודש לי' - פרשת 'אמור אל הכהנים'
הפרשה פותחת בהוראות מפורטות המתייחסות אל הכהנים דווקא.
מוגדרת עבודתם במקדש, האיסורים הרבים החלים עליהם בגלל תפקידם ומעמדם. הדגש החוזר הוא על שמירת הקדושה כתנאי הכרחי למילוי משימתם, והקפדה קיצונית על הימנעות מחילול הקדושה.
קבוצת הכהנים אינם קסטה סגורה ואליטיסטית, מאחר שהציווים עליהם מוכרים וגלויים לכל. הכהנים מחוייבים בקשר ישיר עם העם.
מקור תוקף מעמדם הוא בו, ואותו הם משרתים.
בידי העם הסמכות לשפוט את הכהנים במידה והם סורחים בתפקידם,
והוא האחראי לתיקונם.
על תוצאות והשפעת עבודתם של הכהנים בקודש לבוא לידי ביטוי במצבו הפיסי והרוחני של העם. הכהנים הינם חלק ממארג הקדושה, אבל אין הם מצויים כעומדים במרכזו לשם עצמם כבתרבויות אחרות.
כאן מדובר בהקבלה הן על קדושת הכהנים והן על קדושת העם. הקדושה האחת, איננה עיקר לעצמה, ואינה דוחקת את הקדושה השנייה -קדושת העם. אין מוענקת לכהנים פריבלגיה כזו שתהדר אותם וכך תדיר את העם ממעמדו ביחס לקדושה.
מהי הקדושה?
קדושת האדם, אשר קשה להגדירה בדיוק, הינה מצב נפשי-פיסי הנובע ממספר רב של פעולות התקדשות. אלה כוללות התכוונות מנטלית מחושבת ביותר, והקפדה על ריחוק מכל מה שנחשב חול או טמא, זאת בתוך מערכת מדוקדקת של חוקים המתייחסת לעשייה מדוייקת בחלל המרחב וזמן יחודיים. הקדושה היא פעולה אקטיבית ומאומצת במיוחד, הממומשת גם בתנועה פיזית. היא מלווה בהכרה ובתודעה מתמדת בנחיצות
לשמור בזהירות מופלגת על גבולות פרטיקה.לפיכך הקדושה רוויית מתח ושבריריות. היא כרקמה עדינה, שניתן לפרום אותה בקלות ובמיידיות.
למעשה הקדושה מוצגת כאחת מתכליות של התורה.
היא היפוכה המושלם של ההתנהגות הטבעית, הספונטנית,
המשוחררת ממידה וגבול. הקדושה מפרידה ומבדילה את האדם מן יחסו הפשוט הישיר והמיידי אל מכלול חיי הטבע.
נציין כי לצד הקדושה עומדות כמטרות מקבילות החכמה והאהבה, אך לאלה אופי ותפקיד שונים. החכמה איננה בהכרח עשייה בתוך מרחב וזמן. האהבה נוטה לחרוג מגבולות כלשהם אל החירות ללא שום רסן, ושואפת להתמסרות באופן מוחלט.
לחכמה ולאהבה מגמת התפשטות והעצמה, לעומתן לקדושה מגמת מיקוד והצטמצמות במקום ובזמן .
העם והקדושה
הקדושה איננה מתוחמת רק למרחב בית המקדש וקבוצת הכהנים, אלא היא יעד השגה מרכזי לעם כולו.
קדושת אלהים דווקא בולטת יותר בתוך בני ישראל, מאשר אצל הכהנים: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". שילוב העם בקדושה הכרחי, והוא איננו מרכיב משני במעבר בין הציווי על הכהנים לציווי על העם.
העם מתקדש בעצמו בעקבות הציווי החד משמעי 'להיות קדוש', וכפעולה שנייה הוא מקדש את אלהים בו זמנית.
כך אלוהים בעצמו מתקדש באמצעות העם.
הקדושה אם כך איננה עניין פרטי עצמאי לחלוטין, אין לה משמעות רק בעיני המקדש עצמו. לכל יחיד בקרב העם יש אפשרות לקדש עצמו, וכך האדם שקודש על ידי אלהים, מקדש מחדש את עצמו.
הוא מתקדש בפני ה'אחר הגדול' המקודש כבר, ומעצב את מעמדו ביחס לעמדת ה'אחר הגדול' - אלוהים. הוא נזקק ל'אחר הגדול' המכיר בו כקדוש, וכך תלוי במה שמגדיר אותו גם מבחוץ.
המקדש, אלוהים, חיצוני למקודש אותו הוא מקדש, אין הוא זהה או שווה לו.
המקודש מקדש את מקדשו.
ההדדיות ברורה: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם".
העם מקדש את ה'אחר הגדול', וה'אחר הגדול' מקדש אותו בחזרה.
תלות מובהקת זו בין השניים מטרתה לומר כי אלהים קדוש במידה בה העם קדוש, ולהיפך העם קדוש במידה שאלהים קדוש. משמעות פעולה אחת מתעצמת מהפעולה האחרת.
'הרי אתה מקודש לי'
העם במקרא מומשל לאישה ונישא לאלוהים כבטקס חתונה:
בספר הושע, אלהים פונה אל העם כאל אישה : "וארשתיך לי לעולם ".
ניתן לומר כי מאחר שהאישה- העם, בטקס קידושין זה, היא בעצמה כביכול מקדשת את אלוהים באמצעות המעשה, הדיבור והיחס לשם אלהים. העם יכול לפיכך לומר את הנוסח: "הרי אתה מקודש לי". העם מנכיח במטאפורת הנישואין את יחסי הקדושה בעולם.
לעומת זאת, אין לאותה הדדיות שקיימת בין העם לבין אלוהים,
ביטוי מקביל ביחס לכהנים. אין במקרא מטאפורה על הכהנים הנשואים לאלהים ואין בית המקדש מקום נשואיהם, כבמסורות אחרות.
חילול הקדושה
הפעולה המנוגדת להתקדשות היא החילול, לכן בפרשה התראות רבות כנגד חילול הקדושה כמו לדוגמה: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי".
אתגר הקדושה מחייב סטנדרט התנהגות ייחודי ביותר, ולכן מעצם היותה מערכת תביעות קטגורית מובהקת ביותר, הסיכון לחילול הקדושה גבוה ביותר.
חילולה יהיה כוויתור על היחסים האקסלוסיביים שהקדושה מגדירה.
יש והמחלל אינו יכול לסבול ולשאת עוד את הקודש, מפני שהקודש 'כבד' ותובעני מידי עבורו, וההקלה עליו נעשית על ידי חילול הקודש.
יש והמחלל עלול להידחף ולחצות את גבולות הקדושה המתוחמים, כדי לחתור אל 'עוד ועוד' מתוך התלהבות של זה שהגיע לגבול האחרון.
כמו על הקדושה להעניק לו יותר ממה שהיא מציעה בתחומיה.
הביטחון במעמד הייחודי של המתקדש עלול לגרום לשיכרון כוח, אקסטזה, שכביכול מתירים מתוך כך לעבור ולחצות את גבולות הקדושה. חילול הקדושה מפתה ביותר. הפיתוי הינו להעמיד עצמך במרכז, ולהשתמש במה שהוענק לך באופן פרטי, כאשר המטרה הופכת
להיות אמצעי לעניין אחר, מה שבפועל גורם לחילולה. הקדושה אם כך מחייבת משנה זהירות, והשגתה איננה ערובה כלל לשמירתה. לעיתים להיפך, היא מסכנת את נושאיה לא פחות מאת אלה הנמצאים מחוץ לתחומה.
על המחבר יואב לוי:
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה