חופש התנועה
'ויהי בשלח' – 'שביעי של פסח'
בני ישראל יוצאים ממצרים הפרעונית, העם כולו כקולקטיב (ולא כשבטים או בודדים), במסע ארוך אל החופש.
נשאל אם כך מהו המסלול הנבחר למסע זה ?
מה אופיה של הדרך בה ילכו ? כיצד היא משקפת את היותם עבדים המשתחררים מהשיעבוד למעבידים המצריים והצועדים אל חירותם?
נדגיש תחילה כי קודם ליציאה ממצרים היו הכנות חשובות ביותר שנעשו במגוריהם במצרים. אלה מהוות תנאי הכרחי להצלחת מסע השיחרור. ביטויים העיקרי הוא בפעולות סמליות כשחיטת קרבן השה (אלהי מצרים), סימון זהותם באמצעות הטפת הדם על מזוזות מגוריהם, ואכילת השה כביטוי ראשוני ביותר לעצמאות והתכנסות.
פעולות אחרות המתלוות הן נטילת חפציהם ממצרים, והכנת בצק המצות לדרכם.
לפי המתואר במקרא בני ישראל אינם בורחים ממצרים, (בניגוד לסיפורים אחרים!), אל יוצאים ברשות השלטון ששיעבד אותם כעבדים.
הם גם אינם מורדים בשלטון הפרעוני המצרי, אלא כמי שפעלו ככל שניתן היה לעשות כדי לצאת 'לפי החוק'. מסלול יציאתם לפיכך איננו מסלול בריחה.
הדרך ארוכה
"ויַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף"
עזיבת מצרים איננה מתרחשת במסלול הקצר ביותר, מאחר שיש חשש לעימות קשה במפגש עם הפלשתים השוכנים לחוף הים.
"וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא...".
לכן על העם לעבור דרך המדבר אל ים סוף ולהמשיך גם אחר כך במדבר. הארכת הדרך משמעה שהעם איננו מוכן לכל התמודדות, ויש לו צורך במסלול מיוחד כדי לגבש את זהותו החדשה.
כך אין ליצור אתגר גדול מידי עבור העבדים המשוחררים רק זה עתה.
אין קיצורי דרך לחירות האמיתית, ואין דרך ישירה ומהירה מארץ העבדות למדבר החירות.
לכן נמצא מסלול שהינו הכרחי לבניית התודעה החדשה של העם.
מסלול זה נמשך מספר ימים בודדים.
על העם להיפרד ממצרים דווקא לא מתוך בהלה גמורה, לכן העזיבה איננה מיידית ורדיקלית. בדיוק כפי שלפני כן לא היתה התנתקות נפשית מהירה הן מהמצרים והן ממעמדם כעבדים.
זאת כאשר עשר המכות נחתו על המצרים, הן היו נחוצות להשפיע, לשכנע את העם עצמו, כדי שישנה את תודעת כפיפותו כעבד, ויראה שלאדון המצרי המשעבד חולשות בולטות והוא איננו כל-יכול.
מסלול היציאה ממצרים כולל כמה תחנות-שלבים עד חציית ים סוף.
חלקם בתוך ארץ מצרים. למרות הדחיפות לנוע, יש צורך בחניות.
על כל תחנה לסמן עבור העם שלב בתהליך יציאתו ממצרים.
העם חייב לפיכך ללכת מנקודה לנקודה, כי אין הוא מוכן עדיין לתנועה ארוכה, ישירה ומהירה.
נציין פה כי העם אינו הולך מתוך מודעות להגיע למדבר סיני ולקבל את 'עשרת הדברים' בהר סיני. עיקרה של תנועתו היא היציאה ועזיבת מצרים. העם גם אינו סולל דרך חדשה ברגליו, הוא הולך בהדרגתיות במסלול מוכן המחולק לתחנות בדרך שאיננה אקראית. כך עליו גם ללכת מבלי לאבד כיוון, לא כמי שנודד בדרכי המדבר ותר אחר יעד בלתי מוגדר.
כל תחנות הדרך הינן משמעותיות לבניית זהותו החדשה.
נציג אם כך תחנות אלה בקצרה, ונשאל מה הן מלמדות את העם, וכיצד הדרך מעידה על המסלול ההכרחי לחירותו.
הפירמידות ברעמסס
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס "
בלילה, ליל ירח מלא של אמצע חודש האביב, בחצות, ב'ליל השמורים' העם מתחיל לנוע אל מחוץ למצרים.
המקום הראשון במסלולו, ממנו הוא יוצא הוא רעמסס.
נקודת מוצא זו היא דווקא במקום שיעבודם הנוכחי, בעיר גדולה זו נמצאות הפירמידות שבנו במו ידיהם.
היציאה מרעמסס היא מיידית. תנועה זו הכרחית כצעד ראשון של החובה להתנתק מהמקום ללא מחשבות שניות והיסוסים.
העם צועד לצד הפירמידות, הן העדות המוחשית לציבליזאציה המפותחת מאוד של האמפריה המצרית, אותה עליו לשלול ולבטל בליבו. בלילה, מראה הפרימידות אינו כה בולט, נוכח ומאיים כביום.
בו בזמן העם ניצב אל מול המצרים שכניו, המקברים את מתיהם לאחר מכת בכורות.
'סוכות'
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה"
המקום השני במסלול הוא סוכות, שם העם חונה.
זוהי תחנת תמיכה ומנוחה לאחר התנועה הראשונית. רק כאן ניתן לספור את העם ולארגנו. לפני כן, ברעמסס, לא היו הזמן והאפשרות לכך.
בסוכות העם מתארגן כציבור מגובש יותר, ומתחיל להכיר במערך החדש והכולל של זהותו.
'קצה המדבר'
"וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר"
העם ממשיך את מסלולו מסוכות למקום השלישי 'איתם', אשר נמצא ב'קצה המדבר'. איתם הוא מבצר מצרי.
מיקומו בגבול החיצוני של מצרים, מצביע על כך שהעם כבר התרחק משמעותית כאשר הגיע לקצה ה'מדינה' המצרית.
העם יצא מתחום ההשפעה הסמלית של מצרים, ולכן פה מופיעים 'עמוד אש' ו'עמוד הענן'. מסמנים אלה מעידים על כך שהעם מונחה עתה באופן מדוייק וגלוי יותר, ושעליו להתבונן באלה ולמצוא באמצעותם את כיוון דרכו.
'לפני החירות'
" וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת"
המקום הרביעי אליו העם מגיע לאחר 'איתם' נקרא 'פי החרות'.
כאן העם יצא לחלוטין מתחום השטח של השלטון הפרעוני.
הוא עומד "עַל הַיָּם". חלל המעבר בין הסלעים - מאפשר את ההסתכלות אל המרחב החדש שמתגלה. זוהי התצפית ראשונה אל אופק החופש, מכאן ניתן לראות ולהשקיף על צדו השני של ים סוף, אל היעד החשוב הבא.
לחצות את הים
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" הים הוא הגבול הקריטי המפריד ומבדיל בין העם לבין המצרים.
זוהי נקודה המבטאת את השלב החשוב יותר בשיחרור העם.
בני ישראל עוברים את ים סוף בין שני חומות המים משני צדיהם.
חציית הים מעידה על הבנת נחיצות הסיכון הרב מחד, והאימון הפנימי מאידך ביציאה לחירות. היא מצביעה על היכולת העצמית להתמודד באופן ישיר עם כוחות הטבע שעלולים להוות מחסום בנתיב לחופש.
שפת הים המזרחית
העם מגיע אל עברו האחר של ים סוף – אל שפת הים המזרחית.
ממקום זה העם רואה את המסלול הארוך שעשה, ואת מצרים שאחריו. כאן הוא מבחין בהיותו לבד . נוצר קו גבול פיסי מובהק, והעם מופרד גיאוגרפית. הוא השתחרר לגמרי מהאיום המצרי.
כאן הוא כבר מתחיל להרגיש מספיק מרוחק ומוגן.
הביטוי לתחושת הגאולה החזקה הזו היא 'שירת הים'.
'מדבר שור'
התחנה השנייה לאחר החצייה היא 'מדבר שור': "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר". 'שור' משמעו לראות.
העם עושה את פסיעותיו הראשונות אל תוך הטריטוריה החדשה, המקבילה לזו המצרית, ויכול לדמיין ולראות מעתה את מסלולו הרחוק יותר, להתכוון להמשך דרכו ליעדים שיבחר בקצב אחר, ולא מתוך אותה דחיפות של היציאה.
'מרה'
התחנה השלישית לאחר חציית הים היא 'מרה': "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה".
ב'אופן טבעי' העם מתחיל לצמוא, כתינוק שיצא עתה מבטן אמו והמבקש לינוק חלב : "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם".
כך מובטאת זיקתו למקום המדברי החדש, ותלותו בארץ הלא נודעת.
כאן מסתיימת הקריאה ל'שביעי של פסח', אך נציין בקצרה את אשר איננו מופיע בקטע הקריאה. זוהי התחנה האחרונה בשלבי המסלול הזה – נקודת הציון של התנועה השביעית של העם ממצרים!.
זוהי התחנה החשובה ביותר 'אילם':
"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם". במקום זה כבר מופיעים שפע ועוצמה ('איל').
מקורות ומעינות המים במדבר מעצבים זיקה חיובית ביותר לארץ השממה.
בנאות המדבר ניתן לחשוב על התחליף הקיומי לחיים במצרים.
מדובר לפיכך בהגעה למימד חדש של הדרך, האיזור האחר, המטרים כבר את המסע להר סיני.
על המחבר יואב לוי:
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה