חִילוּל וחללים - 'אמוֹר'

על הכהנים נאסר להטמא למת, ולהיות במגע עם הטומאה וכמה אופני התאבלות. הם אינם יכולים גם להפסיק את עבודתם בקודש כדי להתאבל בסמיכות לקרוביהם. על הכהן הגדול מוטלים איסורים מחמירים נוספים המגבילים אותו בתנועתו, בין המרחב המקודש במקדש ה' אל אשר מחוצה לו. כאשר מעמד הקדושה של הכהן הגדול עלול להתבטל, כך גם אופיו והגדרתו של הקדוש יטושטשו. העבירות על איסורים אלה לכהנים מוגדרות כחילול ה'שם': "וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם".

במקרא מוצגים איסורים על אופנים שונים של 'חילול השם', אלה חטאים בולטים הנעשים על ידי כל חלקי העם. כך בתחום עבודת פולחן לדוגמה, כעבודת המולך המצטרפת לעבודת ה', ומהווה שילוב של הקרבת ילדים למולך עם הקרבת קורבנות לה'. כך באופן הדיבור, לדוגמה בביטוי או בשבועה של שם אלוהים בהקשר שאינו הכרחי, אלא שרירותי לחלוטין, כאשר הוא מלווה בשקר או בשימוש מאגי. זאת בניגוד לציווי: " לא תשא את שם אלוהיך לשווא". כך גם בהתנהגות בתחום האתי-חברתי כפי שמציין הנביא עמוס בביקורתו הנועזת על המנהיגים והעשירים בתקופתו הפוגעים בשיטתיות בשכבות החלשות של החברה. אלה מעוותים לחלוטין את עקרונות הצדק והמשפט: "מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". הם מדכאים את העניים באלימות ומונעים מהם קיום מכובד כלשהו: "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ [בְּ]רֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ ואִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשׁי" (עמוס ב). נעיר פה כי אצל חז"ל המובן של 'חילול השם' מורחב, והם כבר מגדירים אחרת לגמרי את חילול השם. כך חילול השם כולל מעשים, אפילו חסרי משקל ההופכים בהקשר חברתי וציבורי למשמעותיים ביותר. בתלמוד לדוגמה מדובר על אי תשלום חוב בזמן של אחד מחכמי התלמוד, אף שיתכן והיתה הסכמה חלקית של המלווה לחכם זה. בהקשר זה נוצרת בקורת גלויה או אף סמויה על מי שמייצג את החוק עצמו או ערכי התורה. מעשים פומביים אלה נשפטים בעיני הסביבה, המשחירה במבטה את אופיה של התורה עצמה ואת עולם החכמים. נדגיש עיקרון חזל"י זה של 'חילול השם' תופס לגבי כל אדם מישראל בהקשרים אחרים.

חילוּל ה'שם'

ניתן לפרש את ה'שם' גם באופן סמלי אחר. כך השם מהווה ביטוי למה שמציין את ייחודו של האדם, את אשר הוא נושא בחייו באופן סינגולארי, והמסמן עבורו את הערך המוסף הנושא אותו. באותה מידה נוסיף כי השם הוא גם ביטויו וסמלו של החוק המוחלט –'שם האב'(הערך הפאלי), השותף בכינונו של נושא השם. השניים חבורים יחד, השם הפרטי מתייחס ל'שם אלוהים' במובן הסמלי. החילול לפיכך משמעו יצירת 'חללים' בשם, פגיעה ופירוק השם, באופן זה השם נעשה חָלוּל . למילה 'חָלל' זיקה לשונית למילה 'חרר'(לנקב)- עשיית חורים. החילול הוא חירורו של השם- הפיכתו לחסר מהותיות וקוהרנטיות, ביטול כל כובד משקלו. בעקבות אקט זה השם מאבד את אופיו הסינגולרי וזהותו. כך במקביל ערך החוק ומשמעותו אף הם נעשים מחוררים, היינו מאבדים מתוקפם. נזכיר כי חילול קשור במוות. חָלל במקרא הוא זה שמת באופן בלתי טבעי ברעב או במלחמה (גופו מחולל-מחורר). לפיכך המחלל פוגע בעיקרון החיים, ומחדיר לתוכם את המוות, כאשר כתוצאה מכך השם אינו פועל עוד באופן קונסטרוקטיבי על זה הנושא אותו. מעשה החילול הוא כנגד מעשה הקדושה.

קידוּש השם

המונח המנוגד ל'חילול השם' הוא 'קידוש השם'. הקידוש הוא אקט הפרדה בולט וחד משמעי. זאת כאשר האובייקט המופרד שומר על שלמותו, איכותו וזהותו. כך באופן דומה השם המקודש, מופרד, מוכר ועומד בפני עצמו, ולו ערך מובהק. השם מקבל מובן, כובדו ומשקלו ניכרים. במצב זה השם הינו כּנֵס הנישא והנראה לכל. נדגיש כי בו זמנית השם הפרטי -הסינגולרי (שלא ניתן לעשות לו רדוקציה) ו'שם האב'- החוק, פועלים כבאנטראקציה הדדית, כדי לבסס ולהעמיד את נושא השם. נציין כי הקדושה אף היא קשורה ליצירת חלל. בלשון חז"ל הקדושה מובנת כפרישות, הריחוק והמרחב ההכרחיים המעניקים ליחיד את זהותו העצמית ואת חוקיו היחודיים. במצב בו היחיד משוחרר מהאיחוד והתלות באחר העלולים להביא לביטול אופיו ומעמדו העצמאיים. מדובר ביצירת מרחב- חלל (חיובי) הבונה, ומתנה את קיומו השלם של היחיד. המקרא חוזר פעמים רבות על נושא זה, ואוסר לפיכך על החדרת המוות המטמא למערכת הזהות החברתית והפרטנית - חילול השם. מנגד הוא מעלה את הקריאה לקידוש השם, היינו 'קידוש החיים'.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין