הגוף והדיבור - 'תזריע מצורע'
בפרשת 'מצורע' מתוארים תהליך חשיפת מחלת הצרעת, הטיפול בה, ולבסוף ההחלמה ממנה וההיטהרות. מחלת הצרעת המקראית היא מחלת עור לא מדבקת. אין הכוונה ל- Leper-מחלת 'הנסן' הידועה המדבקת והגורמת לפגיעות בלתי הפיכות באיברי הגוף. המחלה במקרא מטמאת, ומזכירה במובן מסויים טומאת מת ואבלות. בתהליך הארוך עד הטהרה של המצורע מספר רב של שלבים, נציין ונציג בקצרה אך בודדים.
המחלה והגוף המדבר
הצרעת - 'נגע' - על הגוף, על העור, מעידה על בעיית הנפש של המצורע. העור הנגוע הוא כסמפטום, ותגובתו מצביעה על המקור למחלה, מערכת היחסים בין גוף המצורע לבין סביבתו. לפי כת האיסיים בקומראן הסיבה למחלה היא חטא המצורע. באופן דומה אצל חז"ל מוצאים את העמדה כי 'לשון הרע' - הדיבור 'הרע' כלפי האחר - היא זו הגורמת למחלה. בסיפור המקראי, מחלת הצרעת מבטאת עבירה מובהקת, כחריגה ממעמד, ופגיעה מכוונת בהררכייה ובסמכות מוכרים ומקובלים. המקור והמניע לעבירה זו הוא בפנטסמת הקנאה היוצאת משליטה (דוגמת גיחזי משרת הנביא אלישע, ומרים אחות משה). נאמר, באופן אחר, כי זו הגאווה הנרקסיסטית המביאה לקנאה ולדיבור הפוגע. אכן, אין מדובר בקנאה כלשהי, שהרי קנאה מסויימת היא טבעית ומובנית, אלא בקנאה חריגה, קיצונית והיוצאת משליטה. כמו הקנאה היתה כל כך חזקה, עד ש'יצאה החוצה', והתבטאה בגופו של האדם עצמו. כך ה'פנימי' נשקף בעור החיצוני- הדיבור מזיק לגוף המצורע באופן ישיר. זהו ביטוי לחסר אשר הופך להיות כיסוי לעור, המשנה את איכותו וצבעו. החטא נצמד ונדבק אל הגוף. אך הסימנים על הגוף הם גם תחילת ריפויה של הנפש.
הריפוי "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ"
המקרא מפרט תהליך טהרה שמטרתו, בסופו של דבר, להביא לריפויו של המצורע מהנגע. בתחילה התהליך מצויין כי: " בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ". התנהגותו כאבל, מעידה שהדרך להחלמתו היא בהיפרדות מהחלק המת שבתוכו.
אמירה ומודעות "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"
על המצורע הנראה כמי שמצוי באבל, לומר 'טמא טמא' על עצמו, בהולכו בדרך כדי להזהיר אחרים מלהתקרב אליו, ולהיטמא גם הם. (בניגוד לתרגום ליוונית –'השבעים', לפיו 'טמא טמא' נקרא על ידי אחרים ולא על ידי המצורע). המצורע הוא הטמא היחידי האומר ומכריז על עצמו 'טמא', בניגוד לכל שאר הטמאים (כטמא מת או כנידה), שאינם מכריזים על עצמם או מוכרזים כטמאים. באמירה – קריאה זו ניתן לראות כאקט היזכרות עצמית למצבו של המצורע, מודעות להשלכות של מעשיו ודיבורו, והצורך הדחוף לתקן ולהירפא.
כיסוי השפתיים "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה"
על המצורע לכסות את השפתיים, זהו רמז לכסוי על דיבורו ההרסני הקודם. על המצורע הטמא לזכור את שהוציא מפיו - דבריו המטמאים. אלה פגעו באופן חד משמעי וישיר באחרים, והסבו להם נזק ברור. במדרש, לדוגמה, זהו הנחש המקנא באדם, ומבקש לפתות את אשתו חווה. הדיבור נובע מה קנאה החריגה שהזינה אותו. על המצורע לתקן את הדיבור שהחדיר את המוות לחייו ולחיי אחרים. עליו להכיר שיש בו משהו 'טמא' - משהו 'מת', ושחטא זה קשור למוות.
הרחקה ( Quarantaine) "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" אמצעי טיפול נוסף הוא הרחקה מהחברה, על המצורע לשבת מבודד מחוץ למחנה ישראל. דיבור המצורע קשור למוות, לפיכך הוא נחשב כמת סמלי -כמי שנמצא מחוץ לחברה, בלשון חז"ל 'מצורע חשוב כמת'. בהיותו מחוץ למחנה, זוהי ההזדמנות להתבוננות פנימית. על המצורע ,היושב כאבל, לעשות תשובה, להיפרד מהקנאה הדמיונית שלו, וכך לעשות לעצמו 'עור חדש'. השינוי הפיזי הינו כמובן ביטוי לשינוי הנפשי- הוויתור על בועת הגאווה והקנאה. אצל חז"ל מובא גם הפירוש כי המצורע הקנאי הפריד בדיבורו בין איש לאשתו, ולכן באותה מידה יש להפריד בינו לבין החברה. באופן זה, כשיישב בדד, הוא אמור להבין גם את משמעות חטאו.
החזרה לחיים והחברה "וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה" לאחר שהמצורע קורא 'טמא טמא', נאמר בתלמוד כי "אחרים מבקשים עליו רחמים". התפילה על המצורע באה, מאחר שהוא יצא מהמסגרת החברתית של הקהל. התנהגות זו של האחרים, מעידה על כך שהחברה מכירה בו, ומבקשת לשלבו מחדש בתוכה, לאחר תהליך הריפוי. ניתן לראות בכך עידוד ותמיכה במצורע לחזור לחיים.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.