"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָֹה " - 'ויקרא'

קורבן וכפרה

ספר ויקרא (תורת הכהנים) עוסק בתחילתו באפיון ומיון סוגי הקורבנות השונים להן מטרות ייחודיות, כגון קורבן הכרת תודה, נדבות, ושלמים. נציין כי רוב הקורבנות המתוארים במקרא באים לכפר על מעשה האדם. הקורבן במקורו הינו כתחליף להקרבת האדם עצמו, או חלק ממנו. אחד מסוגי הקורבן המרכזיים הוא קורבן האשם, זהו ה'תשלום' הנחוץ עבור כפרה על החטא. הוא כשלב בתהליך המורכב של הכפרה, התיקון והשיחרור מתחושות האשמה של החוטא: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְהֹוָה... וְאָשֵׁם... וְנִסְלַח לוֹ" .

הקורבן המקרב

נדגיש כי כיום אנו מפרשים את הקורבן כמעשה נפשי ( ויש והוא יכול להתבטא גם במעשה פיסי) ביחס לעצמינו, מתוך מגמה לריפוי ושיפור ה'עצמי' של האדם. על הקרבן הסמלי (או הממשי) לקרב את האדם אל עצמו, כדי להיות משוחרר יותר ו'נקי' מחרדה, סבל ואשמה לא מודעת . המונח 'הקרבה' אינו צריך להיות מלווה בקונטציות עכשוויות הנשמעות בחברה הישראלית, המעניקות לו מובן רדיקלי כמו אקט של מוות או וויתור חסר גבולות ופשר. משמעות ההקרבה- הוויתור, היא ההמתה של אובייקט בעצמי, (כמחשבות על חוסר מדומיין, דימוי אידיאל 'פיקטיבי', אשמה, כאב) וההיפרדות ממנו. כפי שכותב רש"ר הירש יש להיפטר מהחלק המת: "מה שמת שם, הוא מת שכבר, הוא החלק המת שבאדם. מה שאבד שם, הוא דבר אבוד". זאת במטרה להגיע למצב של חיוּת גדולה יותר, 'היטהרות'' נפשית וכך ליצירת חלל ומרחב פנימי דינמי. המקרא מדגיש שעל המקריב לעשות את הפעולה "לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה" - היינו בשני תנאים עיקריים, המעשה צריך להיעשות הן בהתאם לרצונו של המקריב, ובו זמנית להיות מכוון לה'. תנאים אלה קשים למימוש, וכך למעשה, העם מתעלם מהם, כפי שמבהיר הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשה.

הקרבה לא מכוונת

הנביא ישעיהו ('השני') מציג בהפטרת הפרשה (פרק מג') בקורת נוקבת על אופן הקרבת הקורבנות בתקופתו - גולת בבל. הבקורת יכולה להתפרש באופנים שונים, לדוגמה כסוג של עבודה זרה בישראל בעבר הרחוק, או על עבודה במקדש כהנים בבבל בזמן הנביא. אנו נפרש אחרת בקורת זו.

בדבריו, הנביא טוען כנגד ישראל : "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי ". נדגיש את מוקד הבקורת על העם כיעדם של הקרבנות : 'לי'. העם אינו מקריב 'לי', אלא דווקא פועל בדרך הקצרה –ומקריב 'לכם', לעצמו (אף שההקרבה אולי נעשית ב'שמו' של ה'). המקריב אינו מכוון נכון, ההקרבה נעשית בזיקה מודגשת לעצמו, לאישיותו שלו ולצרכיו המיידים. כל זאת במקום שהקורבן יהיה מכוון ל'אחר הגדול', הכולל גם את ה'לא מודע', מקור החטא, המעורר את הדחפים הלא מעובדים. נדמה שהמקריבים פועלים למטרה מאוד אנוכית, היא התענגות מכפרה מדומיינת. אולי בדיוק כמו עובדי האלילים, המקריבים -עם ישראל- הפכו את אלוהים לעבד שלהם: "אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲו‍ֹנֹתֶיךָ". כך הקרבן מוקרב מתוך דינמיקה מעגלית נהנתנית, המשרתת את ה'אגו' באופן ישיר ואולטימטיבי. החטאים הופכים להיות נורמה מקובלת בחיים. העם המציא חוק חדש של הקרבה וכפרה לפיו, העוונות הופכים להיות העבודה, ומקבלים הכרה כמרכיב בזהות ה'טבעית'. החטא הופך להיות מוצדק, וההקרבה היא כלגיטמציה לחטוא. כמו החטא הנעשה יוצר מרחב לכפרה ולהיפך. למעשה העם אינו מוותר על שום דבר ממשי, אלא ממשיך לענג עצמו בקורבנות. נוצר פרדוקס, לפיו ההקרבה הופכת להתענגות עצמית נרקסיסטית המתירה עוד ועוד לחטוא. היא מלכתחילה עושה שימוש שלילי בשם ה', מאחר שהיא מכוונת ל'מקום אחר', חסרת מודעות מלאה. אלוהים הופך להיות ככלי המשרת את העם – 'העבדתני'- לטובת החטא.

'לפני ולבפנים'

בניגוד להתנהגות זו, העיקרון המקראי תובע שההקרבה תהיה קטגורית, היינו תבטא ויתור מוחלט על שיש לו ערך, לטובת החוק של 'לפני ה''. ההתקרבות אל פנים העצמי אפשרית דווקא בגלל שהמקריב פונה אל מה שכביכול במובן מסויים נמצא מחוצה לו- ה'אחר הגדול'.

אף שיש שעושים תהליך כפרה זה ב'אופן טבעי', עליו להיות מודע. זהו תהליך קשה מאוד, מתמיד ותובעני, מאחר שמדובר בבירור 'עדין' בתוך מחוזות הנפש המרוחקים והמוגנים ביותר. זהו מאמץ והתכוונות מיוחדת כדי להיות כמה שיותר 'אותנטי', במטרה להיפרד מהחטא. כפי שאומר רש"ר הירש, ה'תמימות' היא תנאי ראשון לפעולה זו. כשהלב הוא המזבח, על ההקרבה הפנימית להביא ל'ענווה' ('מיקוד פנימי') ולשחרור מהשנאה ומהכעס. בסופו של דבר, זהו מסע ההתקרבות אל הפנימי שבאדם, שבשיאו הרצון הופך לחפץ ולאיווי.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.

#ויקרא #אדםכייקריבמכםקרבןליהוה