ויקהל- פקודי - התנדבות ונתינה
משה קורא לכל העם להתנדב ולתרום למשכן הנבנה. "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה". זוהי הזמנה להשתתפות מרצון חופשי בעבודות הרבות של המשכן. אין קריאה זו כמצוות 'מחצית השקל', המס המוטל על העם (הגברים) והנועד לסייע בצרכי בית המקדש. בסיפור הבנייה מצויינת ומודגשת הרוח החופשית המלווה את העבודה, "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה". היינו רק מי שחש התלהבות רגשית מיוחדת – "אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּו"- הוא זה שיבוא ויביא את אשר הוא חפץ בעצמו להביא. קריאת משה להתנדבות הצליחה מעל למשוער,"מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה" , עד שהיה צורך לעצור את שטף התרומות הבלתי פוסק: "ויִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".
שיוויון
אופן פעולה זה בבניית המשכן מצביע ומבטא אידיאל שיוויוני -חברתי. המקדש נבנה על ידי כל העם - על כל שכבותיו השונות. לפיכך נאמר כי המקדש איננו שייך רק לכהנים העובדים בו או לבעלי האמצעים, כמו הנשיאים העשירים. המקדש נושא אופי דמוקרטי מובהק -הוא שייך לכולם. זהו מקדש העם, ואותו הוא צריך לשרת.
הנשים תחילה " וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל [עִם] הַנָּשִׁים"
כאן מודגשת במיוחד ההתנדבות הנשית החריגה. הנשים מוזכרות כאן באופן יחסי מספר רב מאוד של פעמים כמו לומר כי חלקן ותרומתן למקדש הוא עצום. הנשים, לפי המתואר, מביאות ותורמות חפצים למשכן יותר מאשר הגברים . הפסוק " וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל [עִם] הַנָּשִׁים", מוסבר בדרך כלל כך שהגברים באים לתרום למקדש רק בעקבות הנשים, ואולי להתחרות עימן. עיקר ההשראה בנתינה למקדש מקורה בנשים. הן אלה ש'ליבן נושא אותן' לתת עוד ועוד למקדש. כך נאמר שהמקדש מקבל אופי נשי, בגלל נתינת הנשים יוצאת הדופן. מקדש הנבנה מתוך נתינה חופשית הופך לפיכך בהגדרתו למקור נתינה כמו -נשי.
אסתטיקה נשית
בניית הכיור למקדש מתוארת באופן ייחודי, כאשר הנשים שותפות לעשייתו בדרך יוצאת מן הכלל: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת... בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מהן המראות הצובאות? מקובל לפרש ביטוי אינגמטי זה כך: הנשים צבאו על פתח האוהל, כדי לנדב את המראות שבהן השתמשו לטיפוח יופיין (זאת בנוסף לנתינת תכשיטיהן היקרים ביותר : "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז"). המראות מסמלות את חשיבות האסתטיקה הנשית ומימד אינטימי שלהן. נדגיש כי הנדבה ואופיו הדמוקרטי של המקדש אינם סותרים את חשיבות האסתטיקה בבנייתו. האסתטיקה היא אלמנט משמעותי בעשיית המשכן.
מקדש הכפייה
בהפטרת הפרשה (ספר מלכים א') מתוארת חנוכת מקדש שלמה המלך. נציין כי בפרקים לפני תחילת ההפטרה מתואר תהליך בנייתו של המקדש באופן הסותר לחלוטין את דרך ואופן בניית המקדש בפרשה כפי שהצגנו. העמדה המיוחסת למלך שלמה בבניית המקדש, היא זו של שליט רודן. תהליכי הבנייה אינם דמוקרטיים כלל, אלא להיפך, הם מבטאים גישה טוטאליטרית : "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר". המלך כופה את העבודה על התושבים בארץ, אותם הוא הופך לעבדים, בהם רודים ניצבים שמינה. זהו מבנה היררכי שאופיו המדכא בולט. אין מדובר כלל במקדש המעורר את התלהבות הרוח החופשית והנדיבה של החברה, כזו המתוארת בפרשה. ברור לפיכך שלפי הפרשה חטא המלך שלמה גדול, מאחר שהוא לא עשה לפי העקרונות הדמוקרטיים המוצגים בה. התנהגות רודנית ועריצה זו הובילה בסופו של דבר, לפילוג ממלכת ישראל.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.