חכמת הרוח - ואתה תצוה'

משה בפרשה מורה על הכנת בגדי הכהנים, וכן על 'חושן המשפט' אותו נושא על ליבו הכהן הגדול. "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" . עבודת הייצור קשורה למעשה הקדושה מאחר שהבגדים מיועדים לעבודת הקודש של הכהן: " וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". לשם כך, משה פונה אל מומחים בעשיית בגדים, כי אין זו עבודה המסורה לכל אדם. עובדים אלה מכונים 'חכמי לב': " וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה".

'חכם לב'

מהי משמעות הביטוי הייחודי 'חכם לב'? (נציין כי ביטוי זה ו'חכמת לב' מופיעים גם בפרשות הבאות). יש המפרשים שמדובר בכשרון, מיומנות ויכולת מקצועית של אוּמן. נזכיר כי הלב במקרא מובנו אינטלקט – כוח שכלי (ולא רגשי כפי שבימינו). אך כאן הביטוי יכול לשמש במשמעות אחרת. זאת גם מאחר שהביטוי 'מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה', נמצא רק במקום זה, בהקשר היצירה. ה'רוח' אם כך נקשרת לאדם היוצר, והיא מונח נבואי, ניתן להבין שלאומן יכולת יצירה והשראה ייחודית. *רש"ר הירש מציע בפירושו לראות בביטוי 'רוח חכמה' את החופשיות היצירתית של עושי הבגדים דווקא. בתרגום ה'שבעים' ניתן להבין את 'רוח' ('פנוימה') ה'חכמה' כהוספה של תפיסה תחושתית.

*באחד התרגומים הגרמניים מסוף המאה התשע עשרה: מופיעkünstlerischem Geist’ ' - 'רוח אומנותית'. בתרגום מודרני לאנגלית מופיע 'creative artistry '- 'יצירתיות אומנותית'. אלה קרובים ל'תרגום ניאופיטי' הרואה 'רוח' זו כרוח הנבואה. היינו לעושים במלאכה השראה נבואית!

*בביטוי 'מלאתיו רוח חכמה' יש לפרש את מושא הפועל על ה'לב', היינו 'לבם' של 'חכמי הלב', הוא זה המתמלא ב'רוח החכמה'. 'פעולת הרוח' באה ישירות על היוצרים. היא איננה מופיעה באמצעות מתווך כלשהו. זאת בניגוד למפרשים אחדים, כמו 'כלי יקר' הטוען שדווקא זה לבו של משה המתמלא, וכך ההשראה לאומנים עוברת בהכרח דרך תיווכו של משה. באופן זה נוצרת תלות בין האומנים למשה שהזמינם לעבוד. יש לשלול גם פירוש לפיו מדובר בהתייחסות לאהרון, כמי שכבר מלא ברוח החכמה, כזה הנושא את הבגדים.

* הכינוי 'חכמי לב', מאפשר להבין גם כי יש צורך בתנאי מקדים ליצירה- היות 'חכם', זאת כדי לקבל את הרוח' הנוספת- 'רוח החכמה'. בעקבות רבי נחמן מברסלב נאמר כי החכמה הבסיסית הראשונית היא להשאיר מקום פנימי, חלל, כדי לקבל את הרוח הממלאת ומביאה ל'ציור' - 'יצירה'. 'צור הלב' הוא יכולתו לצייר, והתנאי לכך היא יצירת החלל בו. בלשונו: "נמצא שהלב הוא הצייר, כמו שנאמר:"צור לבבי" (תהילים עג')...כדי שישאר בלב חלל כמו שכתוב "ולבי חלל בקרבי"(תהילים קט')..."

* מלב"ים מסביר של'חכמי הלב' צורך בכוונה מיוחדת בעבודה מסוג זה . זוהי ההבנה לגבי תפקידו של הבגד לכהן, חשיבותו בקדושה, וייעודו ל'כבוד ולתפארת'. רק אלה הרגישים ותופסים את משמעות הקדושה בפני עצמה הם היכולים להיות אומנים לצורך זה.

*כך שתי מגמות עיקריות בפרשנות, אחת מתארת את עבודת עושי הבגדים והחושן כאוּמנות ( CRAFT), והשנייה כאוֹמנות (ART). שתי גישות לגבי החירות הנחוצה ליצירה מסוג זה בבית המקדש. בוריס ש"ץ' שהקים את 'בצלאל' ב- 1906, הבין כמובן ש'חכמת הלב' וה'רוח' המתוארים, הם חלק מהשראתו של האוֹמן ומאופי יצירתו.

אומנים בעם

נעיר שבאופן מעניין ומפתיע, בניגוד לעמדה בפרשתנו, לפיה זה משה הממנה את האומנים מטעמו על פי בחירתו. בפרשת 'ויקהל' מוצגת גישה הפוכה לעבודה אומנותית. לפיה כל אלה היכולים לתרום מכשרונם מוזמנים באופן חופשי לגמרי לעבוד בעבודת המשכן: "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה". הניתן לראות בזאת גישה שיוויונית ודמוקרטית יותר בעבודת המשכן?

אתיקה ויצירה

יצחק אברבנאל שנולד בליסבון, כתב את פירושו לתורה באיטליה, לאחר שגורש מספרד.( הוא נפטר בוונציה ב- 1508). אברבנאל בפירושו להוראת משה לבחור אומנים, מדגיש את ההפרדה בין אנשי המקצוע לבין ה'פוליטיקאים'. רק הראשונים, המומחים, הם אלה שיחליטו באופן עצמאי לחלוטין על סוג, וכמות החומרים שיש להשתמש בעבודתם, ולא מזמין העבודה. זאת כדי למנוע חשד לשחיתות של משה ביחסו אל אחיו אהרון. כך הוא כותב: "באופן שלא יחשוב אדם שמשה היה מרבה בזהב ... כדי להעשיר את אחיו אהרן'". קרוב לוודאי שאברבנאל הכיר היטב את עולם האומנות באיטליה של זמנו, שהיה אז הפורה והעשיר ביותר באירופה. ואולי גם דבריו אלה מושפעים ממציאות זמנו? כמובן שדברי אברבנאל אינם רלוונטים כלל למציאות הישראלית של היום, כאשר אמות המידה החברתיות, האתיות והכלכליות השתנו לגמרי. אך דבריו מכל מקום מעידים, באופן בלתי ישיר, על החשיבות שהוא מקנה לחירות האומן ועצמאותו.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.