כנפי הדיבור - 'ויקחו לי תרומה'
תכנית המשכן היא הנושא המרכזי בפרשה, כשהחלק החשוב ביותר בו הוא תכנית הקמת 'קודש הקודשים', שם נמצא 'ארון הברית'. לאחר הקמת ארון הברית, בו מונחים לוחות העדות, הוא מכוסה בכפורת ( מלשון כיסוי וכיפור ). מעל הכפורת המכסה, מוצבים שני כרובים מזהב: "וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה". אלה מחוברים לכפורת, כשכנפיהם פרושות כלפי מעלה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה". הכרובים נמצאים משני צידי הכפורת. הם פונים אחד אל השני - פניהם זה מול זה. הם סוככים על הכפורת, ועם זאת הם גם פונים מטה אל הכפורת : "אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". לנוכחותם ובכנפיהם לכרובים המתוארים ,משמעות סמלית כמו כיסוי והגנה נוספים, ובמיוחד הצבעה על חשיבות ומעמד ארון הברית .
הדיבור והכנפיים
אך נדמה שלכרובים משמעות נוספת, כי בנוכחותם נמסר הדיבור: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". במקום זה, משה מקבל את הדיבור החשוב ביותר במקרא. זהו הדיבור הנבואי. הדיבור שהוא ידע חשוב וחדש. התייחסות נוספת לדיבור מופיעה בספר 'במדבר' (ז') " וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". 'ספורנו' מפרש את המלה 'מִדַּבֵּר' כ'מתדבר', כמו משה מדבר בֵּינו לְבֵין עַצְמו, 'בְהַשְכִּילו אֶת עַצְמו'.
כך אופיו הייחודי של הקטע מאפשר פרשנות נרחבת למרכיביו הרבים. במסורת הפרשנית הוצגו פרשנויות רבות לדיבור, לאופיו וליחסו לכרובים ולארון הברית. נציג בקצרצרה כמה דוגמות.
אהבה ושכינה
מאחר שבבית המקדש אין כבר דיבור, נוצרת בתלמוד זיקה ישירה בין מעמד השכינה לבין מצב הכרובים. הכרובים הם למעשה כמו זוג. הם המסמלים את אהבת אלוהים לעם. " אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה"(מסכת יומא). השכינה אם כך קשורה בדינמיקה המינית בין הזכר והנקבה.
פרשנים אחרים מציגים מובן אחר לכרובים. * עבור 'אור החיים' הכרובים ('רביא' בארמית נער) הם כילדים קטנים (כך גם במסורת הנוצרית) ודמותם הטהורה כמלאכים מסמלת את הניקיון הרוחני הנדרש ממי שאמור ללמד תורה. הכרובים גם פונים אל הכפורת הם כלומדי התורה שאינם לומדים לכבוד עצמם. כמו התורה היא העיקר אליו יש להתכוון. * 'אור החיים' רואה בכרובים כמותאמים זה לזה וכך הם מצביעים ומורים על השלום. הכרובים מייצגים את השלום המוענק לאלה האוהבים את התורה- הלוחות-וחיים ביחד בשלום ובריעות. *'ספורנו' מציג הסבר לפיו הכרובים, זכר ונקבה, מייצגים את הדינמיקה השכלית של ההכרה. תהליך אנטלקטואלי. המטאפורה המינית היא ביטוי ליחס בין הצורה לחומר. היא מבטאת גם את המתח בין יצירה ומסירת עקרונות מופשטים לבין קבלתם. [יש גם בפרשנות החסידית המשווים זאת למבנה המוח] 'פנים אל פנים'
יש המוצאים במצב הכרובים "ופְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", ביטוי לעקרונות האתיקה. הכרובים מורים על היחס הישיר אל ה'אחר'. כך מימוש החוק, לוחות העדות, מוביל למערכת יחסים שיוויונית, לפיה אני גורם ומאפשר ל'אחר' לעמוד מולי 'פנים אל פנים'.
*ארון העדות והכרובים הם מרחב המקום בו מתרחשת הפגישה בין אלוהים לבין משה. בתרגום הארמי 'אונקלוס' הדיבור 'מזומן' למשה, ורש"י מפרש 'ונועדתי בזמנים מסויימים'. כך מרחב זה בתוך 'קודש הקודשים', הופך להיות מקום המפגש האינטימי ביותר.
מרחב ודיבור
המרחב והחלל הנוצרים כוללים את ארון הלוחות, הכפורת ושני הכרובים ממעל. הדיבור עובר במרחב המדוייק, וחוצה את הרווח שבין שני הכרובים. (הכרובים הקבועים כפסל יוצרים דמות של איזון ומיתון). המרחב והמרווח הם חלק מהותי מתנאי הדיבור (ולא אחדות הכרובים כפי שמתואר לעיל בתלמוד). כמו על הדיבור ללכת ולנוע במסלול, כחלק מתנועה בחלל.
הדיבור בא מאלוהים, ממקום שאיננו מכירים אותו כלל. ממקור שאין לנו יכולת להשיג אותו- מאחרי הארון והכרובים. כפי שאומר 'אמרי אמת' לגבי משה: "שאין לו כלום משלו רק מהשי"ת". הדיבור בא תמיד ממקום אחר ('אחר גדול'). ממקום אחר בנו, ממקום לא נודע.
החוק והדיבור
הדיבור חולף עובר מעל הכפורת והלוחות. הוא בא מעל החוק (הלוחות), מעבר לו, אך ביחס אליו. התנאי לדיבור הוא שהלוחות יהיו נוכחים. הדיבור הינו התוצאה של שמירת החוק. הדיבור איננו מתבצע במתחם פתוח לחלוטין. החוק כמו גבול מידה וחלל מאפשרים את הדיבור. החוק מכניס וכולל את ה'אחר', וקודם לאהבה המסומלת בין הכרובים. (יש המפרשים את המתח המיניבין הכרובים-'זכר ונקבה'- כביטוי ליחס אל החוק). החוק -לוחות העדות- הוא הגורם לאהבה בין הכרובים, לאיזון ולשלום.
כך הדיבור אל משה מביא חיים ושלום לעולם. לכנפי הדיבור הנפרשות הכוח לרומם את האדם...
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.